הוּא הִתְקָרֵב אֵלַי בִּצְעָדִים מְאַיְּמִים.

הִתְכּוֹפַפְתִּי קְצָת כְּדֵי שֶׁאוּכַל

לְהַבִּיט לוֹ בָּעֵינַיִם.

מַבָּטוֹ הָיָה מְאַיֵּם

וְהַפֶּה מְכֻוָּץ.

אֲבָל כְּשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי

לְתוֹךְ עֵינָיו

רָאִיתִי שָׁם גַּם

זִיק שֶׁל דְּאָגָה.

הוֹשַׁטְתִּי יָד

מְלַטֶּפֶת

לְכִוּוּן הַשֵּׂעָר

בּוֹאֲכָה הַלֶּחִי.

אַתָּה צוֹדֵק, אָמַרְתִּי

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לַעֲשׂוֹת

מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ.

כֵּן, יֵשׁ גַּם סַכָּנוֹת.

תּוֹדָה שֶׁהֵאַרְתָּ אֶת עֵינִי.

בִּזְכוּתְךָ

אֶשְׁמֹר עַל עֵרָנוּת.

וְאַל תִּדְאַג, הוֹסַפְתִּי,

לֹא אֶשְׁכַּח אוֹתְךָ מֵאָחוֹר.

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים

לַעֲשׂוֹת זֹאת

יַחַד,

פַּחְדִּי הַיָּקָר.

כשאני יושב עם יזמים לבנות איתם 

תכנית פעולה לפריצה החוצה עם המתנה שלהם לעולם,

אחרי שאנחנו חופרים ומתחברים ל"למה" שמניע אותם,

מנתחים את האפשרויות השונות

ורואים מול העינים איך זה באמת הולך להתגשם – 

תמיד מגיע השלב שאני קורא לו "צעד אחורה". 

זה הגיוני.

התחושה היא שאתה עומד על קצה הצוק. 

מולך יש גשר של זכוכית

שרק אתה יודע עליו. 

מה תעשה? 

תלך? תרוץ? תעמוד במקום? 

כל מנגנוני ההישרדות שלנו מתעוררים ברגע הזה

ומייצרים את התגובה הטבעית ביותר – 

צעד אחורה. 

בכל פעם שעמדתי לעשות משהו חדש בעסק, 

קטן או גדול, במיוחד אם היה כרוך בחשיפה,

הרגשתי את זה בגוף. 

כאב בטן, דפיקות לב מואצות, זעה.

זו לא תקלה. 

זה תמרור נהדר שאנחנו בדרך הנכונה. 

שאנחנו עומדים לצאת מאיזור הנוחות ולפרוץ לאיזור חדש.

כשנעשה את זה בפעם השניה והשלישית, 

זה כבר ירגיש לנו פשוט ובטוח.

אבל בפעם הראשונה? מפחייייד. 

אז מה עושים עם הפחד הזה? 

איך מונעים ממנו מלשתק אותנו?