הוא מופיע בכל פעם שאנחנו עומדים לפרוץ תקרת זכוכית חדשה
הוּא הִתְקָרֵב אֵלַי בִּצְעָדִים מְאַיְּמִים. הִתְכּוֹפַפְתִּי קְצָת כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַבִּיט לוֹ בָּעֵינַיִם. מַבָּטוֹ הָיָה מְאַיֵּם וְהַפֶּה מְכֻוָּץ. אֲבָל כְּשֶׁהִתְבּוֹנַנְתִּי לְתוֹךְ עֵינָיו רָאִיתִי שָׁם גַּם זִיק שֶׁל דְּאָגָה. הוֹשַׁטְתִּי יָד מְלַטֶּפֶת לְכִוּוּן הַשֵּׂעָר בּוֹאֲכָה הַלֶּחִי. אַתָּה צוֹדֵק, אָמַרְתִּי אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ. כֵּן, יֵשׁ גַּם סַכָּנוֹת. תּוֹדָה שֶׁהֵאַרְתָּ אֶת עֵינִי. בִּזְכוּתְךָ אֶשְׁמֹר עַל עֵרָנוּת. וְאַל […]